רגשות אשמה של מטפלים עיקריים עלולים להביא להרעה בבריאותם.
לאנשים רבים יש פנטזיה דמיונית על מה מאפיין את "המטפל האידיאלי", והם שואפים לממש את האידיאל הזה.
אבל, יש פער גדול מאד בין מה שמדמיינים שיקרה במסגרת טיפול באדם עם דמנציה ובין מה שחווים בפועל.
מטפלים עיקריים נוטים להציב לעצמם רף ציפיות גבוה ולא מציאותי, הכולל ציפייה לעשות ה-כ-ל ללא עזרה (שמא יהיו לנטל על אחרים), למצוא פתרון (ממש טוב ויעיל) לכל בעיה, להחליט (תמיד ובמהרה) את ההחלטה ה"נכונה", לא להתרגז/ להתעצבן/ לכעוס על המטופל לעולם, לשמור על שלוות נפש בכל מצב, ועוד ועוד.
ברור שהפנטזיה הזו אינה הגיונית או מציאותית, אבל כאשר לא מצליחים לממש את הציפיות האלה, פעמים רבות מופיע בראש "הקול הביקורתי", או בשמו המוכר: רגשות אשמה.
רגשות אשמה יופיעו בעקבות מחשבות-
- כאשר אתם חווים כעס, טינה, תסכול או מרמור כלפי יקירכם והמצב שהוא "הפיל" עליכם
- שאתם לא עושים מספיק או שאנשים אחרים עושים את הטיפול (הרבה) יותר טוב מכם
- שאתם לא באים לבקר מספיק
- שאתם (בסתר לבכם) מייחלים לסיום הטיפול ולפטירה של האדם עם דמנציה
- שאתם צריכים (ורוצים) יותר זמן פנוי, שמישהו אחר יטפל, שיש הרהורים על מעבר לבית אבות
- כאשר אתם יוצאים לעולם, מבלים וחווים שמחה או הנאה בעוד יקירכם חולה וסובל
- כאשר אתם עושים דברים ללא האדם עם דמנציה, מה שפעם הייתם עושים ביחד
- ואולי – על זה שאין רגשות אשמה (אבל צריך להיות, נכון?)
ועוד....
רגשות אשמה הרסניים לבריאות המטפל העיקרי
עמדות ותפיסות איך המטפל העיקרי "אמור" להרגיש או מה לעשות כחלק מהטיפול עלולים לגרום לכך שהמטפל העיקרי יסרב לקבל עזרה ויקח על עצמו יותר מדי.
מצב כזה מביא לרמת מתח, לחץ נפשי ודחק מתמשך ורב.
ידוע זה מכבר שסטרס ולחץ פיזי או נפשי ממושך מגבירים את הסיכון להתפתחות מחלות גופניות שונות, וגם לדמנציה עצמה.
טיפול באדם עם דמנציה קשה מספיק מבלי שיתווספו לכך רגשות אשמה שונים.
מה אפשר לעשות?
- להכיר בכך שיש רגשות אשמה. עצם היכולת לזהות רגשות אשמה, למשל על כך שצעקת על אמא אתמול בבוקר כשחיכית לה ושוב היא התעכבה כי לא מצאה את המפתחות לבית, תביא להקלה רגשותת.
-
לבדוק את הציפיות/ פנטזיות מול המציאות. האם באמת סביר לצפות שאדם אחד יתמודד עם כל העניינים והאתגרים האלו לאורך זמן? דמנציה היא מחלה ארוכה מאד. בתחילה הרבה אנשים מתגייסים ומצליחים לתת מענה, וזה נפלא. אבל, לאורך זמן הסיכוי להמשיך ולעשות זאת תוך שמירה על בריאות גופנית ומנטלית של כולם הוא נמוך.
מבחן החבר/ה: אם חבר/ה היו מספרים על מצב דומה ושהם חושבים שהם צריכים לעשות הכל , כל הזמן ומושלם – האם זה היה נשמע סביר? האם הייתם תומכים בעמדה זו? אם לא, אז למה אתם עושים זאת לעצמכם? - לאמץ כלי התמודדות חיוביים, כגון הפסקות מתוזמנות, תרגילי הרפיה וקשיבות (מיינדפולנס), כתיבה ביומן וכדומה.
- להצטרף לקבוצת תמיכה. כיום אפילו לא צריך לצאת מהבית: מגיפת הקורונה הביאה ליצירת קבוצות תמיכה אינטרנטיות, והן עובדות! כוחה של קבוצה היא בכך שמקבלים פרופורציה ולא מרגישים כל כך לבד בעניין.
- להפסיק להשוות את הטיפול שנותנים מטפלים אחרים. לכל מטפל ולכל משפחה יש משאבים שונים. מבט מהצד לעולם אינו מגלה את מה שמתרחש באמת בטיפול. אל תשפטו ואל תשוו.
6. לזכור ולהזכיר כל מה שכן עושים ונותנים לאדם עם דמנציה.
רגשות אשמה גורמים למחשבה שמעולם לא היתה הצלחה, שכל מה שנעשה מאכזב ולא עומד בציפיות.
זה לא נכון. כל מטפל עושה המון.
