החברים

החברים

כתבה וצילמה: ליאור קורן

לאחרונה יצא לאמא שלי להיפגש כמה פעמים עם חבר טוב שלה, במפגשים האלו ראיתי איך אמא שלי נורא מתרגשת לראות אותו. ראיתי שהיא שמחה שהוא בקרבתה אבל לא ממש מצליחה לדבר ומתקשה להתבטא יותר מבדרך כלל, אני מניחה שבגלל ההתרגשות.

האמת, אם להיות כנה עם עצמי, גם איתי היא כבר לא ממש מדברת. אני פשוט מנחשת ומשלימה מספר אופציות עד שאני מגיעה לתשובה הנכונה.

כשצפיתי על החבר מהצד בהתנהלות מולה ראיתי כמה הוא מכווץ, משתדל מאוד, מחייך במבוכה ובעיקר לא מוצא את עצמו בסיטואציה. אז התקשרתי לספר לו כמה אמא מתרגשת מהמפגשים המזדמנים שהיו לנו וביקשתי לשמוע ממנו איך הוא הרגיש. לאחר התפתלות קצרה הוא פשוט סיכם את זה ואמר -        אני נבוך בשבילה. 

באותו הרגע התכווצתי. התביישתי, גם בשם אמא, אבל הבנתי. לגמרי הבנתי את התחושה הזאת. 

זה קשה לעמוד מול חבר, שמכירים אותו כל כך הרבה שנים, לראות אותו מולך - נראה רגיל אבל לא מצליח לדבר. מתחיל משפט ולא מסוגל לסיים. 

זה מפגש קשה גם כי לחלות במחלה הארורה הזאת, לאבד לחלוטין את עצמך לאט לאט ובאדיקות זה הפחד הכי גדול של כל אדם. אבל אם האדם עם דמנציה הוא אדם שיקר לכם, שאתם אוהבים, שווה לנסות ולהתגבר על השוק או המבוכה הראשונית של המפגש החברתי ולהשתדל לעזור לו לצלוח את המפגש כך שיהיה מהנה לכל הצדדים . 

לשמחתי כחודשיים אחר כך יצא לנו להתראות כמה פעמים עם אותו חבר וראיתי כיצד הוא נפתח יותר ומרגיש בנוח איתה ועם מצבה מה שגרם גם לה להיות יותר משוחררת איתו ולהצליח להגניב בדיחה או שתיים . 

במהלך הדרך היו כמה מפגשים חברתיים שהיו קשים מנשוא לאמא וחייבת לומר שגם לי. כאלו מפגשים שיצאנו מהם יחד, התחבקנו חזק ומהמבט בעיניים ידענו שאנחנו מרגישות אותו הדבר ושהמפגש לא היה נעים. זה בדרך כלל קרה במצבים שבהם דיברו אליה ממש לאט ובקול רם (אין לה בעיית שמיעה) או ששאלו אותה שאלות פתוחות שבלבלו אותה ובגלל שאין לה יכולת ממש לענות אז היא פתאום התכווצה בכיסא והסתכלה אליי בעיניים שואלות - ״מה לעשות עכשיו?״ או שפשוט חוסר הנוחות של החברים במפגש מאוד הורגשה ולכן השיחה נתקעה וגרמה לאווירה מתוחה . 

אחרי כמה מפגשים לא מוצלחים למדתי לקח ולפני כל מפגש חברתי אני עושה שיחת הכנה לאנשים שאמורים להשתתף בו ופשוט מסבירה בקווים כלליים מאוד מה המצב של אמא ומהן היכולות שלה. אני גם מבקשת מהם להתנהג רגיל ככל שניתן, לשוחח באופן שוטף, לשאול שאלות כחלק מהשיחה או לספר דברים כמו - אני זוכר ש…, גם אם היא לא עונה זה בסדר. תענו בעצמכם, תספרו את הסיפור ובעיקר תהיו נינוחים. אני נוכחת במפגשים ומהווה גשר עבורה ועבור החברים ומאז המפגשים החברתיים הפכו להיות טובים יותר. אמא שלי מחייכת, נינוחה, צוחקת ומשתתפת בהם בזמנה ועל פי יכולתה וכך מפיקה מהם את המקסימום. נשארת לה החוויה של לשבת עם חברים על כוס יין, מקשקשים, מרכלים ובעיקר - נהנים.  

כנראה שבאמת זהו סודו של העניין, התאמת הסביבה והפעילויות לאופי האדם עם דמנציה. השיח הנכון, המשפטים המרגיעים, כל אלה חיוניים בשביל להצליח. הם דורשים המון ניסוי וטעייה אבל יותר מהכל, ולזה אף אחד לא יכול להכין אותך מראש, הם דורשים סבלנות. אוי כמה סבלנות והכלה. וואוווו כמה הכלה בשביל להיות מסוגל לטעות פעם אחת, לנשום עמוק ולנסות שוב. 

כשזה מצליח אני שמחה ומלאת אנרגיה. כשיש פתאום שיטה שעובדת זה נותן לי הרגשת הצלחה (עד לרגע שהיא כבר לא עובדת כמובן). אמא מחייכת, צוחקת, נינוחה ואני מאושרת !